"מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל עצמך?" היא שאלה אותי. לא נדרשתי לחשוב יותר מדי. תוך כמה שניות הרמתי טלפון לאשרם במדבר ורכשתי לי כרטיס לפסטיבל ה"סופי" שידעתי שמתקיים בסוף השבוע.

לא אחת ביליתי בפסטיבלים ברחבי הארץ, אך פסטיבל ה"סופי" הוא הפסטיבל האהוב עליי ביותר, כיוון שכל כולו מוקדש לאהבה לאלוהות ומרגיש שהאווירה כולה מגיעה מהמקום הכי טהור שיש. המוזיקה בפסטיבל היא כזו שמלטפת את הנשמה, ומי שמכיר אותי יודע שמוזיקה היא החיים שלי (מלבד אופנה כמובן).

אז ארזתי את עצמי, אוהל, מזרן, כרית, הרבה מים (בכל זאת מדבר), כמה שטויות לנשנוש ויצאתי לדרך. הפסטיבל התחיל כבר בדרך אליו, מהאוטו כשאספתי את הטרמפיסטית שלי. בחורה מדהימה שהייתה מדויקת לי לנסיעה הזו. העברתי את הנסיעה באהבה, מוזיקה וציפייה לפסטיבל.  חיכיתי לרגע שנגיע, אפרוק את הדברים, אקים את האוהל וארוץ למדבר, אבל לא כך היה. כשהגעתי לשם כבר לא רציתי לרוץ לשום מקום, הגעתי, הגעתי הביתה.

המוזיקה, שנשמעה מכל עבר, השמש המלטפת של שעת בין הערביים, הבריזה הנעימה שבישרה על הקור שעומד לרדת. רציתי פשוט להיות.

את הערב הראשון העברתי ב"חברותא" טובה של חברים שהכרתי בעבר בפסטיבלים שונים, טקס תחילת הפסטיבל כלל הופעה של רקדנית בשם מרים פרץ שרקדה יחד עם הלהקה שלה לצלילי שיר פרסי עם גלביות הלבנות שהפנטו אותי וגרמו לי לרצות להצטרף ולפזז יחד אתן.
היום השני נפתח בכוס צ'אי מסאלה וצביעת "מנדלה" (מסמלת את היקום ואת נפש האדם בכל הדתות שמקורן בתת- הישבת ההודית. ברוב ציורי המנדלה יש מרכז משמעותי, וממנו מצוירים הקשרים של הארה או מאפיינים של בודהיסטווה) שהבאתי מהבית. המפגשים שנוצרו בעקבות ה"מנדלה" הזו פשוט מדהימים. לאחר מכן הכנת ארוחת צהריים קלילה באוהל- האכילה בטבע יוצרת חיבור למקום עמוק עם עצמי, איזה כיף לעשות דברים שהם מחוץ לשגרה שלנו… אחרי הארוחה יצאתי לטייל במדבר, ליהנות מהשקט שלו.

 כשיצאתי מהאשרם להפתעתי גיליתי מעגל מוזיקה בו יש גיטרות ופסנתר ישנים ושירים. שירים שמחוברים ללוחות עץ שכתבו אותם אנשים שהיו באשרם. על אחד מהם היה כתוב: "סיפרתי לחבר שאני נוסע למדבר. הוא שאל אותי: מה יש לך במדבר? ועניתי לו: אני הולך למדבר לא בגלל מה שיש בו אלא בגלל מה שאין בו." כל כך התחברתי למלים שלו. החיים שלנו עמוסים בכל כך הרבה עשייה, משפחה, עבודה, חוגים חברתיים ועוד אינספור דברים. בולט במיוחד המרדף אחרי משהו שלפעמים אנחנו עצמנו לא יודעים לענות עליו.

ושם, במדבר הזה, בריק הזה, אני מוצאת את עצמי פשוט אני. כשאני חוזרת לשגרה המלאה והעמוסה שלי אני מעריכה אותו כל כך, ועוד יותר את ה"ריק" של המדבר: All u need is less.

על לוח עץ אחר היה רשום שיר של בחורה שסיימה ב: "ואם החורף מחריף והגשם מגשים, קרא בקול לקיץ, שיקיץ". מי שמכיר אותי יודע כמה אני לא אוהבת חורף וכמה אני סובלת ממנו. ובחורף האחרון למרות שהיה מאוד קשה בשבילי היה בסימן צמיחה. כשקראתי את המלים הללו נקוו דמעות בעיניי.

חזרתי מהטיול במדבר היישר לסדנת מוזיקה הודית קוואלית, שזו בעצם המוזיקה ה'סופית' ההודית. את הסדנא העביר רופא אירוודי הודי שהיגר ארצה לפני כ-20 שנה וחי בזיכרון יעקב. אחרי שהסביר על המוזיקה, עברנו לחלק המעשי ותרגלנו ריקוד שנקרא "דנדיה". ריקוד עם מקלות שלרוב רוקדים בזוגות. על פניו הריקוד מאוד מונוטוני ואפילו משעמם, ממש כמו מנטרה. אך ברגע שמתרגלים אותו ונכנסים לזה, ממש כמו אקסטזה, נכנסים לקצב וזה ממכר. חייתי את זה, לא יכולתי להפסיק לרקוד. מאותו הרגע ועד סיום הפסטיבל ביום המחרת לא הפסקתי לרקוד לרגע. ניצלתי כל הזדמנות.

את הפסטיבל סגרה להקת "הקוואליה" שניגנה שירי אהבה לאל בסגנון הקוואלי ההודי האהוב עליי כל כך. את ההופעה הם סגרו עם שירם "עלי רוחי". יש משפט בשיר שאני אישית מאוד מתחברת אליו: "החסרון הופך למעלה, בריקנות הנשמה מתגלה" – שנים שהחברה גרמה לי להרגיש שיש בי חסרונות בגלל המראה החיצוני שלי. אחרי עבודה שעשיתי והגעתי למצב של ריקנות גיליתי את נשמתי ואת ה"חסרון" הפכתי למעלה.

נתראה בפסטיבל הבא,

צילה

(לעמוד הפייסבוק הקליקו: צילה- תפור עליך)