אני לא מרבה לדבר על כך, אז מן הסתם לא רבים יודעים עליי שמוזיקה הייתה חלק מרכזי בחיי.

מילדותי אספתי מוזיקה ובניתי לעצמי ספרייה של אלפי דיסקים ומאות תקליטים (כן, הדבר העגול הגדול הזה שמתנגן על ידי מחט ונראה כמו צלחת מעופפת), שחולשת על כל הז׳אנרים כמעט, למעט אופרה (ותתי ז׳אנרים שוליים, אם נהיה קטנוניים).

ולמרות שתמיד נמנעתי מלהגיד שאני מוזיקאי, יצרתי מוזיקה.
הייתי חבר במספר הרכבים, בסגנונות מוזיקליים שונים, שבכולם כתבתי ושרתי, ובחלקם הפקתי מוזיקלית ואני מנגן קצת בגיטרה ובעיקר בסקסופון.

× × ×

הסיפור שלי עם הסקסופון היה סיפור אהבה, שהתחיל בדרך כל כך תמימה וקסומה והסתיים (לפחות, בינתיים) בצורה טראגית.

אם היו אומרים לי באותה תקופה שאני עתיד ללמוד לנגן דווקא בסקסופון, הייתי אומר שאין שום סיכוי שבעולם שזה יקרה.

זה קרה בזמן שנכנסתי עמוק להיפ הופ והתחלתי לחפור ולחקור לאורך ולרוחב, ובעיקר לעומק, את ההיסטוריה הקצרה של הז׳אנר הצעיר הזה.
נשביתי לרוח החופשית שבהיפ הופ, לטקסטים שברובם היו לא פחות מגאוניים ולביט המינימלי שהזיז לי את הבפנוכו של הראש, לא פחות משהזיז לי את הגוף.

ואז רכשתי את האלבום השני של ״טרייב קולד קוויסט״ שנפתח בליין בס אלוהי ובמשפט שאומר, בתרגום חסר וחופשי מאוד, משהו כמו- ״חוזר לימים שהייתי נער ונהגתי להקשיב להיפ הופ, אבא שלי אמר שזה מזכיר לו את הביפ בופ״.

אז שאלתי את עצמי מה זה ביפ בופ?
וככה התגלגלתי לג׳אז, ופתאום מצאתי המון פראזות שסומפלו לשירי היפ הופ אהובים, כמו אותו ליין בס אלוהי שהסתבר שהוא לקוח מסטנדרט של הבסיסט רון קרטר.

אבל הנשמה שלי התחברה עמוקות, בעיקר לשלושה מוזיקאים שנחה עליהם רוח הקודש. האב - הפסנתרן תולוניס מונק שדפק באצבעותיו העבות על קלידי הפסנתר כמו מתופף, הבן - מיילס דייויס שלא יהיה מוגזם לומר שמכלול יצירותיו המוזיקליות הם התנ"ך של הג'אז, ורוח הקודש - הסקסופוניסט ג׳ון קולטריין, שאחרי ששמעתי אותו מנגן, כל מה שרציתי זה לנגן על סקסופון.

וזה מה שעשיתי. קניתי סקסופון, למדתי לנגן וחלמתי להיות ג'ון קולטריין. אבל כמה שנים אחר כך, שתי העבודות שעבדתי בהן לא הספיקו והייתי ממש צריך כסף.

כן, כמו שכבר בטח ניחשתם, כאן נכנס הרגע הטראגי.
שכנעתי את עצמי שלמכור את הסקסופון שלי זה רעיון טוב, כי כבר מיציתי את בינוניותו והוא כבר לא מספק את צרכיי. אז אמכור אותו ובקרוב אקנה לי אחד חדש ומקצועי.
ועד היום זה לא קרה.

× × ×

בשנה האחרונה קרה לי דבר שאני תופס אותו כנס, לא פחות. אני רוצה לכתוב שהמוזיקה חזרה לחיי, אבל תוך כדי שאני מקליד את המשפט הזה הוא נשמע לי מוזר ולא מדיוק, כי המוזיקה אף פעם לא נעדרה מחיי. כך שנכון יותר מצידי יהיה לומר שחזרתי לעסוק במוזיקה.

לפני שנה בערך פנה אליי המנהל של הזמר והיוצר חנן בן ארי ואמר לי שחנן רוצה להיפגש איתי. אשקר אם אומר שברגע הראשון לא תהיתי - מה לי ולו ולמה שירצה שניפגש.

אבל כמובן שהסכמתי, כי למה לא בעצם? וחוץ מזה, אני מאוד מאמין במפגש עם אנשים.

ישבנו אצלי במרפסת והוא סיפר לי שהוא עובד על אלבום חדש ושהוא ישמח שננסה לעבוד יחד על כמה שירים.

על אף שכביכול אנחנו מגיעים מרקעים שונים ותפישות עולם שונות, היה בינינו קליק מהרגע הראשון.

נפגשנו חצי שנה לסירוגין ומהפגישות האלה נכתבו חמישה שירים מתוך אלבומו החדש שעתיד לצאת בזמן הקרוב מאוד.
מלבד שיתוף הפעולה עם חנן, במהלך השנה הזאת שיתפתי פעולה עם יוצרים רבים מהשורה הראשונה בארץ שהייתה לי זכות גדולה לכתוב להם שירים (שחלקם אמורים לצאת ממש בקרוב), כמו למשל: שלמה ארצי, מיכה שטרית, מאור כהן, אמיר דדון וכו'.

והיו גם יוצרים שלקחו שיר מאחד הספרים שלי והלחינו אותו, אחד מהם הוא אסף אמדורסקי, שמאז הפעם הראשונה שנפגשנו, כבר לפני כמה שנים, הסכמנו שאנחנו חייבים לעשות משהו ביחד יום אחד.

וה'יום אחד' הזה הגיע ובימים אלה אנחנו מעלים מופע משותף אמדורסקי ואני, עם ביצועים מיוחדים לשירים של שנינו, ואני אפילו שר לא מעט במופע הזה.

אז מה זה אם לא נס? אחרי שכבר הייתי משוכנע שהפרק המוזיקלי בחיי נסגר ונחתם, קורה כל הדבר הזה ואני מוצא את עצמי פתאום עמוק בעסקי הרוקנרול.

ואם זה לא מספיק כדי להמחיש את ים הצלילים שעוטפים אותי בימים אלה, אז לאחרונה עלתה תוכנית שבועית של מוזיקה שחורה בהגשתי ובעריכתי, בכאן 88.

בקצב הזה, תרתי משמע, לא אתפלא אם אסגור מעגל בקרוב ואקנה לעצמי את הסקסופון המקצועי ההוא שהבטחתי לעצמי כבר לפני 10 שנים ואחזור לנגן ולחלום שכשאהיה גדול, אהיה ג'ון קולטריין.