"בטוח", השם שניתן לאלבום החדש של אתניקס, הוא אולי התמצית שלו. שירים בנאליים, הליכה על קו אלקטרוני מיושן, היצמדות לזאב נחמה ובעיקר ניסיון להראות שאפשר לעשות גם בלי תמיר קליסקי. כתבתי כבר בעבר שבלי נחמה, לאתניקס אין ממש זכות קיום, אולם ניכר באלבום הנוכחי שחסר בו גורם מאזן ומרסן, כזה שאולי יעצור את הדהרה של הסולן הדומיננטי לעבר 11 רצועות שבמקרה הטוב היו מהוות השלמה באלבומים אחרים של הלהקה הוותיקה.

לאתניקס יש זכויות רבות במוזיקה הישראלית. הם אלה שנתנו את הפוש הגדול שהוביל זמרים כמו זהבה בן, אייל גולן ושרית חדד אל תוך המיינסטרים הישראלי. בשנים האחרונות הלהקה הייתה בכותרות בעיקר בזכות הסכסוך המתוקשר שהוביל להוצאתו של קליסקי מהלהקה, ודומה שמשהו שם הלך לאיבוד.

זה לא רק השירים באלבום שפשוט לא מתאימים ללהקה בסדר גודל של אתניקס, אלא בעיקר התחושה שהכול מותר, שמגובה המעמד אפשר לבשל שירים שלא תואמים את המציאות הנוכחית ולסמוך על הקול והסלסול לכאורה של נחמה שכבר יעשה את העבודה. אז לא, זה לא ממש עובד, וניכר החיסרון של קליסקי כמעט בכל רצועה, גם אם החבר'ה של אתניקס חושבים שיועד נבו מחפה עליו.

שמיעה רציפה של האלבום נותנת תחושה של מקשה אחת, של שירים שייתכן שיכלו להיות מחרוזת אלמלא היו צריכים לחתוך לרצועות. משיכות הקול של נחמה, המילים הארכאיות, הקצב שלא מצליח לעמוד בקצב, כולם יחד מייצרים את אחד האלבומים החלשים ביותר של אתניקס, שלא מנפק אפילו להיט אחד וכולו נכתב על ידי נחמה. השיר הכי טוב באלבום הוא "כוכבי אניס", שאולי מעורר געגוע למה שייצגה פעם אתניקס, עוד לפני שטבעה בבליל של מריבות שלפי שעה גם פגמו בקו המוזיקלי שלה.

החמישייה

זהר מאירי ב"שיר שבת" מכניסה את היום הקדוש במתיקות, ברוח וחותמת במשפט מופלא שכל מה שיפוזר עליו מלח יהיה מתוק יותר. מקסים.

שימו לב לקסם הגדול של נדב הולנדר עם "רגע לבד" הכובש שלו, שמכיל את המשפט המצוין "איך שאת סובלת אותי תמיד, גם כשאני איני, וגם איתי".

דנה ברגר חזרה עם "אתה לא בבית" שאיך נאמר, הוא גרסה נגדית ל"שבתות וחגים" של יהודית רביץ, מצד האישה שבבית. וזה פשוט מושלם.

פלורה (לירון משולם) הוציאה "שיר לשיפור מצב הרוח", והאמת ששמו מזכיר בדיוק את מה שהוא ולא יותר מזה.

תנו אוזן ל"לה פלפולה" שעושים מוזיקה ערבית ומצרית משובחת, שמזכירה ימי קדם עם טאץ' עדכני ומלהיב.

סינגלים: האוצר של שרעבי
יובל מן — אלף חלומות. סינגל ראשון מתוך אלבום שני שבו מן, כמו כולנו, חי את החלום, אבל מחובר למציאות. מן כתב, הלחין וגם עיבד והפיק מוזיקלית שיר רוק קליל, קליט וגם מעורר תהיות. מעורר סקרנות לא רק לגבי העתיד בעוד עשר שנים, אלא גם לגבי אלבומו הבא.

מאור כהן — עכשיו נתפשט. לא מדובר במאור כהן שאתם מכירים, אבל רצוי להכיר גם את הנוכחי, שגם הלחין את הרגע הפשוט לשיר אינטימי, קטן. ניכר בו קצת הבוסר, אבל חידוד של המוצר והשירה יעשה לו רק טוב, בטח כשהמילים מופלאות.

בועז שרעבי — האוצר. מדהים לשמוע את שרעבי מפגין עוצמות קול נדירות כאלה. הזמר הוותיק הוא חומר ביד היוצר בידיים של גלעד כהנא ודודו טסה, שידעו לעצור אותו על הקו הדק בין התפרצות קולית ובין איפוק מושלם, שפשוט מקפיץ את השיר כמה רמות. יופי של דבר, שמזכיר למה כל כך אוהבים את שרעבי.

מור מזרחי — זה לעולם. עם לוק של עוז זהבי, מזרחי מציג קול פעמונים ושירה רגשנית במיוחד לכבוד עונת החתונות שמגיעה בכל קיץ. העיבוד מצוין, ומי שאוהב את המתיקות של החתן שמבטיח לכלה עולם — אולי ימצא כאן משהו שיתפוס אותו. אחרים, פחות.

חיים דדון — יום האהבה. אחת הבעיות של דדון הייתה הדמיון הקולי שלו לקובי פרץ, שבשיר הזה נעלם לו — וזה לטובה. מסוג שירי הדיכאון הרכים שיתפסו את אוהבי הז'אנר, שצמאים למשהו חדש שקצת ירענן אותם. האם דדון מספק את זה? אולי.

משה נריה כורסיה — תציל אותי. הבחור עושה מוזיקה טובה, כזו שיושבת על התפר של ישי ריבו וחנן בן ארי, וניכר שיש לו כישרון גדול. סינגל רביעי, מילים ולחן שלו, עיבוד של ראובן חיון, ובהחלט יש כאן משהו מתהווה שיכול להרחיב את המשבצת הזאת. שווה לעקוב.