בגיל 13 הוא כבר ישב בתא הנידונים למוות באתיופיה ממתין בפחד נורא לרגע שיוצא להורג.

"עד היום לא יודע איך נשארתי בחיים. איך שרדתי את הגיהינום הזה. זה היה כלא שבו הוחזקנו בתנאים תת אנושיים שרק מעטים שרדו אותו", מספר רס"מ דני אגניהו, חוקר בתחנת משטרת קריית מלאכי שבמרחב לכיש.

הוא נולד בכפר דהאליה שבמחוז גונדר, בן למשפחת קייסים (רבנים). בבית הוריו. תמיד דיברו על ירושלים, על ציון, על ישראל, כמקום שהוא הבית האמיתי.

כבר בגיל 13 אגניהו היה למעשה פעיל עלייה, יחד עם קבוצה של עשרות בני נוער שנשלחו על ידי הוריהם ללכת ברגל לכיוון סודן. שם, היו אמורים להמתין להם שליחי המוסד והסוכנות כדי להעלותם במטוסים ארצה. אגניהו היה אחד המנהיגים בקבוצה למרות גילו הצעיר.

"לא היה לנו שמץ של מושג לאן אנחנו הולכים. היו מדריכים מקומיים שקיבלו כסף מהמשפחות כדי להוביל אותנו לגבול ומשם היינו אמורי להסתדר. לקחנו איתנו כמה בגדים, נעליים וחומוס בקופסאות סגורות. הפרידה מההורים הייתה קשה . הלכנו ביום, בלילה, בתוך ערוצי ואדי, מדבריות, כשחיות טרף ארבו לנו בכל מקום. הלכו מאות קילומטרים. אף אחד לא התלונן, לא בכה שקשה לו. כולם רצו להגיע ליעד, ישראל וזה נתן לנו את הכוח להתגבר על כל מכשול שהיה בדרך".

באותם ימים עליית היהודים לישראל הייתה בגדר עבירה חמורה, עד כדי בגידה במולדת.

לרוע מזלם, כמה ימים לאחר מכן הם נקלעו למארב של צבא אתיופיה ונתפסו.

"משם הסיעו אותנו לכלא באחת הערים. חלק הם גייסו לצבא אתיופיה שנלחם בלוחמי גרילה, ואותי ואת השאר הכניסו לתא אחד בלי אוויר, בלי אור יום, בלי שירותים, רק בור קליעה מסריח. 50 איש בתא אחד. לא יכולנו לישון, היינו מתחלפים בינינו, חלק ישנו בעמידה, בישיבה. זה היה ממש מטורף. פעם ביום קיבלנו קערה של אורז וכוס מים ועם זה הסתדרנו. היו אנשים לא מהקבוצה שלנו, אסירים אחרים שפשוט לא החזיקו מעמד ומתו".

שלושה חודשים הוא הוחזק בתא ולאחר מכן הועבר יחד עם מרבית מחבריו לכלא המרכזי במחוז גונדר, לאגף הנידונים למוות, בו מוחזקים אסירים שביצעו עבירות בגידה נגד המדינה.

"הרביצו לנו מכות רצח. שברו לנו את הציפורניים ואת האצבעות שנספר את האמת לאיפה התכוונו ללכת. הייתי ילד קטן. כל הזמן חוטף מכות, לעולם לא אשכח איך היכו אותי באצבעות וגרמו לי נזק בלתי הפיך. עד היום הצעקות האלה עוברות לי בראש. הייתי שומע צעקות של אסירים שמוציאים אותם להורג. ישנו על רצפה רטובה בלי מזרונים וחששנו שגם אותנו יוציא להורג. החוקרים השפילו אותנו בגלל שהיינו יהודים. התעללו בנו. לא ידענו מה יקרה איתנו".

כעבור שמונה חודשים באגף נידונים למוות באה הישועה לאגניהו ולשאר היהודים בקבוצה. גורם ישראלי ששמע על מעצרם שילם סכום כסף גדול לממשלת אתיופיה בתמורה לשחרורם ולכך שעליית היהודים תהפוך לחוקית.

ב-1991 הוא עלה לישראל. השתקע בעיר אשדוד. שירת כלוחם במג"ב, רכש מקצוע כהנדסאי אלקטרוניקה ובשנת 2001 החליט להתגייס לשורות המשטרה.

היום, לאחר 14 שנה במשטרה, אגניהו משמש כחוקר במרכז לשירות האזרח בתחנת קרית מלאכי.