ביום רביעי בבוקר יצאה בר בת ה14.5 מביתה אל בית הספר מקיף ח' בו למדה, כשהיא נרגשת ומחופשת לחיילת של חיל הים, היא הייתה לבושה במדים לבנים ונראתה כמו מלאך...אולי זה היה הרגע שמישהו מלמעלה רצה אותה לצידו עם שאר המלאכים...

בשעות הצהריים היא החלה להרגיש רע והוריה הוזעקו לקחת אותה למר"ם באשדוד. שם אובחן כי ווירוס תקף אותה, אך אף אחד לא שיער שווירוס זה עומד להיות קטלני עבורה.

הוריה, גיל ואיילת החליטו להעבירה לבית החולים שניידר ולפתע כל המערכות בגופה קרסו לתדהמת כולם....

באותו הלילה שבין רביעי לחמישי בשעה 02:00 נלקחה בר בטרם עת מהעולם הזה בדרכה לעולם הבא בלי כל הכנה מוקדמת.

בשעות הצהריים, בזמן שילדי ישראל חוגגים בקניונים, את החג הכי שמח ומרגש שיש, התקיימה הלווייתה של הילדה בר שפרמן, עוד קודם שהיא טעמה את טעם הנעורים.

יצאתי לחבק את גיל, אביה של בר - אפילו לא ניסיתי לנחם אותו,  בילתי אפשרי לנחם אם ואב שאבדו את ביתם.

הבעת פניו הייתה מעבר לכל תווי כאב שהכרתי, האסון ניבט מכל קמט ותו.

-

ידעתי שמרגע זה הצחוק של גיל ושל איילת מעולם לא יהיה אותו צחוק והחיוך לעולם לא יהיה אותו חיוך...

הוריה של בר נלחמו על בריאותה מאז הייתה תינוקת עוללה, הם נלחמו יחד איתה וניצחו קרב אחרי קרב וכשנראה היה שבר חוזרת לחיות את החיים במסלולם הטבעי, ככל הילדים והילדות בני גילה, ווירוס אכזרי  הגיח משום מקום תוך שהוא מנצל את חולשת המערכת החיסונית שלה והכריע את גופה.

-
הכאב של ההורים בלתי נתפס, בלתי ניתן לתיאור, מעל לכל תובנה...כאב שילווה אותם, את אחיה רן ושיר, את הסבים והסבתות כל חייהם ויצרוב עוד יותר בכל חג פורים עת יביטו בילדי ישראל מחופשים ונרגשים.

מאות אנשים הגיעו להלוויה, רבים אחרים כולל חבריה לספסל הלימודים מכיתה ח שבמקיף ח', עדין לא קבלו את הבשורה המרה.

בבית העלמין הדמעות והכאב הבליחו מכל פינה, לא ההיתה עין אחת יבשה. הרגשות התפרצו בעוצמה רבה בזמן שגיל, אביה של בר, הספיד אותה בקול חנוק:

הספד האב אל מול גופת ביתו:

"בר ילדה מקסימה שלי, את ילדה מיוחדת, טובת לב ואוהבת לעזור לכל החברות בכיתה הסובבים אותך.

יש לך חיוך שממיס את כולם, אין אדם שלא נכבש בקסם חיוכך, תמיד מוקפת אהבה.

רצה הגורל וזימן לך התמודדויות קשות בחיי היום יום. מיום שהגעת לעולם נלחמת על הזכות לחיות, אבל יש לך אופי חזק, את עקשנית ובעלת כוח רצון עילאי ולכן עברת את כל המשוכות וניצחת את כל הקרבות.

אני ואימא היינו בשבילך בכל זמן ובכל מקום ונתנו לך את ההכוונה הטובה ביותר באמצעות אנשי המקצוע הטובים בתחומם.

הייתה לי ולאימא זכות גדולה לגדל אותך במשפחה חמה, אוהבת ותומכת.

קשה לי לדבר עלייך בלשון עבר, זה לא נתפס, זה לא אמיתי, אני מרגיש שכאילו לקחו חלק מאיתנו ואמרו לנו – עכשיו תיסדרו בלי לב, פשוט זה לא הגיוני.

רן ושיר לא מסוגלים להבין למה זה מגיע להם, למה עזבת אותם והאמת שהם צודקים, הייתם ביחד שלושתכם מושלמים, ילדים אוהבים ותומכים.

רצית להיות יפה לכבוד פורים ועשית פן, רצית לנסוע לאילת בפסח, אני בטוח שהיו לך עוד הרבה דברים שהיית רוצה לעשות, אימא שלך כל כך רצתה לשמוח בחתונה שלך...

נותר לנו רק להתנחם בזיכרונות ולחייך יחד איתך את חיוך האושר של האהבה, של החיים.

אוהבים עד אין קץ".