רס"ל שלמה ארמיאס בן ה- 24 הוא אחד מתוך 71 הדגלנים (מספר הדגלנים הוא כמספר שנות המדינה באותה שנה) שיצעדו ברביעי בערב בטקס המשואות בהר הרצל.

ארמיאס משרת בתחנת כיבוי בבסיס חצור, והוא משמש כמע נהגים- אחראי על כל הנהגים והכבאיות בבסיס.

עבור ארמיאס שגדל ועדיין גר ברובע א' בעיר, מדובר על גאווה גדולה, "היו לי לא מעט קשיים בתחילת דרכי, הן בגיוס והן בתור נער צעיר, לצעוד בטקס כזה מול כל המדינה, זו הגשמת חלום, אני עדיין לא מעכל", מספר ארמיאס.

ספר קצת על התהליך? איך הגיעו דווקא אלייך?

"פרסמו בבסיס אצלנו שמי שרוצה יכול ללכת למבחנים, חשבתי לעצמי שניגש ונהנה מהחוויה לא חשבתי שאגיע כל כך רחוק.

"עברתי את הסינון הראשון ואז גם את המבדק השני ובכלל באותו תאריך הייתי אמור לנסוע לפולין עם משלחת אחרת מהצבא ואמרתי לעצמי שאם זה שלי אז זה שלי, וידעתי שאני לא אוותר על הטקס, לטוס אני יכול תמיד".

בכדי להבין את המסלול שעבר בחייו ארמיאס צריך ללכת אחורה בזמן, נער עם עבר לא פשוט, שהגיע ממקום שמסביבו לא עושים צבא, אפילו במשפחה שלו לא עודדו שירות. אחרי תקופת עריקות בצבא, הוא הצליח להשלים שירות מלא וחתם קבע.

הוא למד בפנימיית כפר סילבר ליד אשקלון במשך 6 שנים והתקשה מאד לקבל מסגרות, "הייתי בורח כל יום, עושה בלגנים, מי חשב אז בתור נער שאחרי כמה שנים אני אעבוד במסגרת כמו הצבא".

עברת את הסינונים וקיבלת את הבשורה, מעכל? מבין מה אתה הולך לעשות?

"לא כל כך. אני בעיקר שמח שהצלחתי, לאט לאט אני מתחיל להבין את חשיבות המעמד ואת הדרך שעשיתי, בעיקר הדרך, הייתי נער בעייתי מאד, ישבתי בכלא הצבאי, כל העבר שלי מהשכונה והמשפחה, הכל עבר לי מול העיניים".

הרגשת שניצחת?

"אין לי רגשות כאלה, בעבר בתור ילד/נער התעסקתי בקיפוח, היום אני מאד שלם עם מה שאני עושה, כיף לי ואני מרגיש גאווה, אבל זו בהחלט הרגשה טובה, זה בכל זאת ציון דרך בחיים של אדם, במדינה כמו ישראל".

מי הראשון שהודיע לך שהתקבלת?

"המפקד שלי".

למי הודעת ראשון מהמשפחה, חברים?

"אמא. ברור. לאחר מכן לחברים הטובים מהשכונה, וקיבלתי תגובות, פתאום כולם רוצים להגיע לאירוע, את אמא אני אקח בטוח ונראה מי יבוא איתי מהחברים".

ממש רוק סטאר.

"אני חייב וידוי, עד השנה בכלל לא צפיתי בטקס, לא עניין אותי, הפעם מן הסתם זה מעניין אותי מאד, אמא שלי מתרגשת גם המשפחה הקרובה, גם החברים מהשכונה.

חשוב לזכור שאני גר באותו מקום שבו הייתי ילד וביליתי שם, זה משהו אחר, פתאום אני חוזר הביתה ואתה ממש מרגיש את הגאווה".

אתה כבר יודע עם איזה דגל תצעד?

"כולם רוצים את הדגל של המדינה זה ברור, אבל לא אנחנו בוחרים, מה שייתנו לי אני אקח".

דיברת על סינונים והכנות לפני, מה צריך בכדי להתקבל?

"זה בעיקר בראש, המון מנטאלי, לדעת לצעוד, חשוב מאד להיות עם הרבה סבלנות והרגשת לאומיות גבוהה, כשהתקווה מנוגנת אני מתרגש, לצעוד עם הגדל זה מסב לי המון גאווה".

אתה כבר מעכל איפה אתה הולך לצעוד? המשמעות?

"כן ולא. אני מניח שככל שזה יתקרב אז ברור שיותר אתרגש, אבל בגדול מבחינת מה צריך לעשות זה בעיקר ללכת ולהיות ממושמע".

לא משהו שהצלחת בעבר.

"כן, הצבא הפך אותי למשהו אחר, בעיקר אחרי הקבע.

אתה בצבא בכדי להישאר?

"אני חושב שכן, בעיקר אחרי אירוע כזה זה רק מחזק עוד יותר את התחושות. מבחינתי הצבא הייתה נקודת המפנה בחיים שלי, היום בתור בחור צעיר בן 24, אני מפרנס את עצמי, עוזר לאמא, הטקס הוא משהו מאד סמלי ואיזו פסגה בחיים שלי עד כה, אבל המסגרת של הצבא היא החשובה מבחינתי".