אתמול בשעה 20:00 החל הטקס הממלכתי לציון יום השואה והגבורה בנוכחותו של ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי ומכובדים נוספים, לצד משפחות של ניצולי שואה.
צילום:פבל טולינסקי

נאומו המלא של ראש עיר יחיאל לסרי

הערב, בְּפתח יום הזיכרון לַשואה וְלַגבורה, אנחנו מתייחדים עם זכרם של בני עמינו, שֶנספו בשואה, וּמכבדים את בני משפחותיהם ואת הניצולים מתקופת המלחמה, שֶחיים בתוכֶנו.

כבוד רב העיר, הרב יוסף שיינין שליט"א ,

מכובדיי,

ממלאי מקום ראש העיר, מר בוריס גיטרמן

והרב עמרם כנפו,

סגני ראש העיר, מר ולדימיר גרשוב

הרב מרדכי ליברמן ומר ליאון בנלולו,

חברי מועצת העיר, מנכ"ל העירייה,

רַאשי הארגונים של ניצולי השואה ממדינות חבר העמים,

מר אפריים פַפֶרְנִי, מר אהרון מוׂלׂטוׂבסקי ומר מיכאל דֶנְזַה,

ידידינו הצעירים, בני נוער יקרים,

קהל נכבד,

היום, אנחנו עוצרים את שַעון החיים שלנו,

כדי לזכור בעצמנו, ביחד עם בני הנוער -  

הדורות הבאים – את הפרק הנורא ביותר,

בתולדות האדם בכלל, ובתולדות עמינו היהודי בפרט.

לַמרות השנים הרבות שֶחלפו, אנחנו ממשיכים להתעקש,לְחזק את שרשרת הדורות, ולהעביר את הזיכרון, ל"בַּנינו ובְּנותינו",

לִדאוג, שישאר חי וקיים , בלב כל יהודי באשר הוא.

לדאוג שהנדר "לעולם לא עוד" יעבור גם הוא מדור לדור.

תהליך הזיכרון האינסופי הזה, מלוּוֶה גם באין ספור שאלות, שֶנשאלות, מאז תום המלחמה ועד היום, ע"י כל אחד מאיתנו, יהודים ולא-יהודים.

ב"יד ושם", אנחנו מבקרים בחדר השאלות, המְרַכֶּז כמעט כל שאלה אפשרית הַנוגעת לשואה,

-  לַמה קרתה השואה?

-  איך יתכן, שדווקא העם הגרמני, שנחשב לעם

   תרבותי ונאור, הביא על העם היהודי את השואה?

- האם היטלר ניצח? האם הוא גרם לעם היהודי

   נזק, שעד היום אנחנו לא מצליחים להתאושש

   ממנו?

-  האם מדינת ישראל קמה כתוצאה מהשואה?

- אבל דומה, שמכל השאלות הרבות, השאלה המתריסה ביותר, שכנער צעיר, אני זוכר, שאלתי, יחד עם חבריי, שאלה שבני נוער, בתוׂם-הַלב הספונטני שלהם נוהגים לשאול –

-  מדוע היהודים בזמן השואה, לא התנגדו, מדוע

   נתנו שיובילו אותם כַּצאן לטבח?

-  השאלה הנפוצה הזאת, היא שאלה בעייתית

   בגלל שהיא מנסה לשפוט התנהגות של אנשים

   בְּתנַאים, שעד היום אנחנו לא מבינים אותם, כמו

   למשל, האם בכלל ידעו אותם יהודים שהם

   מוּבַלים לטבח?

השאלה בעייתית, בעיקר, בגלל שהיא לא מדויקת לְגַמְרִי, כי היתה התנגדות והיתה התקוממות, ובמספר רב של מוקדים, במיוחד בשעה שֶהאיום היה ברור וּמוחשי.

- והשנה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ג, מוקדש לַהתנגדות הזאת, והזיכרון השנה עומד בסימן "התקוממות ומֶרִי בשואה". לרגל 70 שנה למרד גטו וורשה. מרד שקרא תִיגר על היכוׂלֵת של הנאצים להשמיד את רוח העם היהודי, ולמעשה, הפך לסמל המרכזי של המֶרי והַהַתנגדות בתקופת השואה.

יצחק צוקרמן, מראשי מרד גטו וורשה, כתב דברים, שמהווים מעין "צוואה לכולנו", וכך הוא אומר:

"הֶכרַח הוא, בְּבִּחינת חובה כלפי האמת ההיסטורית, כלפי מורֶשֶת שעתיד דורנו להַנחִיל לְמַמְשִיכַיו. (לכם בני נוער יקרים) להעלות, לא בלבד את האַבַדוׂן, כי אם לחשוף ובמלוא ההיקף, את מאבק הגבורה של העם, של עֶדה ויחיד, בימי ההשמדה, ובמקומות ההשמדה עצמם".

-וגם אנחנו כאן באשדוד, ממלאים את הצוואה הזאת, אנחנו מעבירים לבני הנוער שלנו, את מורשת הרוח היהודית, הרוח שטבועה בנו מִשַחַר ימי ההיסטוריה של העם היהודי, ושעומדת לנו בכל דור ודור, במיוחד כשעומדים עלינו לכלותינו.

- בקְרַקוׂב שבפולין, היה ארגון לוחם של בני נוער יהודים בשם "החלוץ הלוחם", ובזמן המלחמה

הוציא הארגון איגרת בה נכתב "לא יצאנו לְנַצֶח בַּנשק, יצאנו להגן על הרוח, ואת רוחנו לא קַטַל האויב".

- המילים האלו מסמלות יותר מכל, את עוז הרוח והגבורה של יהודים במחנות הריכוז וההשמדה, בַגטאות, בְּבורות הַהַריגה וְבַּיערות.

פוׂנאר, הוא שם של מקום בליטא, גיא- הַריגה, שאליו הובלו למוות כמאה אלף יהודים.

-ביוני 1941, בזמן שהחלה הפלישה מגרמניה לליטא, חיו בכל ליטא 220 אלף יהודים, עד סוף, אותה שנה נשארו בליטא כולה 40 אלף יהודים בלבד.

-בליל ה- 31 לדצמבר  1941 6 חדשים אחרי הפלישה, התכנסו בוילנא – בירת ליטא, חברי כל התנועות החלוציות, ואַבַּא קובנר, מפקד מחתרת הפרטיזנים, קרא שם לַחַברים, בַּמילים האלה: "נוער יהודי, אל תיתן אמון בַּמוליכים אותך שולל, כל דרכיו של הגִסְטאפו מובילים לְפוׂנַאר, וְפוׂנַאר היא מוות! אַל נלך כַּצאן לטבח, נכון, חלשים אנחנו וחסרי מגן, אולם, התשובה היחידה לַאויב, היא ההתנגדות"

-והיו עוד עשרות מקומות כאלה של התנגדות ומרד,

התקוממות ומרי, הם מושגי יסוד בַּדיון על תקופת השואה.

בַּגטאות,בַּמחנות, וְבְּכל מקום שבו התקיימו חיים יהודיים, בא לידי ביטוי מרי- אזרחי, אישי, משפחתי וקבוצתי, שֶלבש למעשה את כל צורות ההתנגדות האפשריות, והשתמש בכל הדרכים להפר את המזימה להשמיד את העם היהודי.

בִּריחה לְמסתור, התארגנות ועזרה הדדית, חַלוקת המשאבים המועטים, תמיכה באחר על חשבון כוחו של היחיד ופת הלחם שלו, לימוד ויצירה, קיום מצוות, טקסים וחגים, ואפילו המעט שבמעט, הַעיקר לנסות לקיים חיים אנושיים, בתנאים לא-אנושיים וכנגד כל הסיכויים.

- כמו חלק מהקהל שיושב איתנו, היום באולם הזה. להישאר בחיים, וְלזכות לראות את יום הניצחון, לִבנות משפחה ומדינה, עם אמונה שאי אפשר להבין את עוצמתה, כמו בני משפחת קלנג היקרים. אבי המשפחה אריה קלנג ז"ל, שעמד כאן על הבמה הזאת מדי שנה וסיפר לנו, איך הצליח כנער צעיר להתנגד לַצורר הנאצי,  להגיע לישראל, ולבנות עם אווה רעייתו שתיבדל לחיים ארוכים, משפחה לתפארת שממשיכה את דרכו בבניה ופיתוח הארץ.

- הרב ישראל לַאו, מספר סיפור מצמרר, על חבר שהיה במחנה ההשמדה בבוכנוולד, בשם מוישַלֶ'ה, שהיה מבוגר ממנו במקצת, אבל עוד לא בר-מצווה. -בשבת שלפני פסח, מוישל'ה הרגיש צורך עמוק לומר תפילת קדיש על אביו שנרצח שנה קודם לכן. אבל במחנה אין בית כנסת, אין סידור ואין מניין,

 -והוא לא ידע את הקדיש בע"פ. מוישל'ה לא ויתר, הוא עבר מאסיר לאסיר במחנה, לחפש אחר סידור, עד שהגיע ליהודי זקן, שהיה אחראי על כיבוס בִּגדי הפסים של המומתים, והיה לו סידור שהחביא מתחת לריצפה.

-הזקן שהתרגש מהרצון של מוישל'ה, סיכן את חייו וישב עם מוישל'ה בין בגדי הפסים עם הסידור,
-אבל, אין מניין להגיד קדיש, אמר מוישל'ה לזקן, אל תדאג, הבגדים האלה שאתה צריך לכבס, עטפו את גופותיהם של יהודים שנרצחו על קידוש השם. הם יהיו המניין שלי",

מוישל'ה אמר את הקדיש, והזקן ענה לו אמן.

שבועיים אח"כ, בכ"ח בניסן, 11 באפריל 1945, שִחררו האמריקאים את מחנה בוכנוולד.

-זאת אותה רוח יהודית,

בַּהתנגדות הפיזית של יצחק צוקרמן.

וחבריו, בגטו וורשה , ושל אבא קובנר והפרטיזנים בוילנא,ובַּהתעקשות לחיות כיהודי של הנער מוישל'ה, במחנה בוכנוולד.

- בעוד ועוד, רבים רבים, שאנחנו זוכרים היום, שהצליחו וניצלו, ושלא הצליחו, ונרצחו ע"י הצורר הנאצי, בכוּלם, פִיעַמַה הרוח היהודית.

-הרוח שֶמפעמת בעם שלנו גם היום,

בבניית הארץ ובהגנה עליה.

- יש ויכוח בינינו, שעולה מדי שנה בַשַנים האחרונות,-  האם נכון לִכְּרוך ולקשור בין השואה, לבין איומי ההשמדה על מדינת ישראל מצד איראן.

ויכוח מיותר ובעל משמעות תיאורטית.

-כי השאלה האמיתית צריכה להיות, האם הרוח היהודית, הנושבת בתוכנו מספיק חזקה, כדי להבין שֶבַמַאבק על קיומה של מדינת ישראל, אנחנו לבד. לעצמנו בִּלבד. יש לנו, בקהילת העמים, מדינות עם קשרי ידידות חזקים יותר וחזקים פחות, עם יותר אנטישמיות ועם פחות אנטישמיות, עם יותר מַכחישי שואה ועם פחות מכחישי שואה,

אבל, בסופו של יום, אנחנו עם היכולת העצמית והמשאבים שלנו בלבד.

- ואנחנו חזקים לא רק מבחינה צבאית, אלא גם כלכלית ומדעית. ולא תמיד היינו כך, ישראל התחילה את דרכה כמדינה חלשה וענייה, שֶבקושי הצליחה לעמוד מול האויבים שהקיפו אותה במלחמת השחרור. אבל היום, ונציין זאת ביום העצמאות הקרוב, בע"ה אנחנו בין עשרים המדינות המשגשגות בעולם.

-בְּחזית הַמחקר, הַמדע, הַרפואה והַהַייטק.

-ואי אפשר לייחס את כל ההצלחה הזאת לַהון האנושי בלבד. מה שהספקנו ב- 65 שנות קיומה של המדינה הוא חסר תקדים בתולדות האנושות, אלא אם מוסיפים את הרוח המיוחדת שבעם היהודי וכמובן, העזרה של צור ישראל וגואלו. אחרת אי אפשר להבין את העוצמה שטמונה בעם שלנו, העוצמה שטמונה בכם, בני נוער יקרים, כְּדוׂר העתיד שלנו.

- הַחיבור שלכם למורשת היהודית, שזיכרון השואה הוא מרכיב חשוב וקריטי בְתוכה, מַעְניק לַכם את היכולת להמשיך ולשאת את נס הרוח היהודית.
 - לצאת אל ההגנה על המדינה,בשירות בצה"ל, בבנייה ובְּפיתוח, ובעיקר בבניית חברה בריאה,עם סובלנות תרבותית ודתית, לכבד את האחר והשונה, להגביר את אהבת החינם, ולסלק את שנאת החינם, -תוך מילוי חוׂבֶנוּ המוסרי, כלפי ניצולי השואה הן בשמירה על כבודם הפיזי – ואנו ערים להסלמה באלימות כלפי קשישים בכלל וניצולי שואה בפרט שיש לַעַקוׂר מן השורש, והן בשמירה על יכולתם הכלכלית שתאפשר להם לחיות בכבוד, ולספק את מלוא צרכיהם. בניין של חברה ערכית בארץ ישראל, הוא המימוש של הנֶדֵר, הַצוואה והחלום, של ההולכים בגֵיא ההריגה, ושל אלו שזכו לראות את יום הניצחון, כפי שכתב המשורר חיים גורי בשירו "מן הדליקה ההיא":

"לַגטו הַשרוף, הֶקמנו פה גַל-עֶד, גַל-עֶד חיים, אשר לַנצח לא יתַּמוּ"

זכרם של ששת המיליונים מבני עמינו גברים נשים וטף יהיה ברוך מדור לדור.