עצוב היה אתמול לסייר בחופי אשדוד הריקים. בשעת אחר צהריים של שמש שוטפת, שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים, והחופים ריקים מאדם. המסעדות, בתי הקפה והפאבים נותרו יתומים, ובעלי העסקים סופגים נזקים כספיים אדירים.

זה היה צריך להיות הקיץ אותו יזכרו עוד זמן רב באשדוד. אירועי הקיץ הישראלי באשדוד, מיתגו את העיר והפכו אותה לאטרקציה מלהיבה. עשרות אלפי בני אדם עוד פיזזו בפסטיבל חלון לים התיכון... זה היה יומיים לפני שהכל התהפך. בשישי בבוקר, אחרי לילה מתוח, הפכה אשדוד לעיר מופגזת.
 

הרחובות היו ריקים, כך גם מרבית החופים. ארבע אזעקות שלוו בנפילות טילים, היו בשישי לפני שבוע באשדוד. פצועים ברחוב, הרס והרבה מאוד חרדה... זה מה שנחרט בעיני המתבונן מהטלויזיה. לפתע הטלפונים מחברים בערים רחוקות מתחילים. "תהיו חזקים", הם אומרים. "אתם מוזמנים לבוא קצת לנוח", היו כאלה שהציעו. פתאום הפכנו מעיר מזמינה לעיר מוזמנת... עיר תחת מתקפת טילים.

טילי הגראד האחרונים התפוצצות באשדוד לפני שבוע. מאז נשמר השקט המתוח. היו כמה אזעקות שווא, וגם כמה רגיעות בדרך. הנשיא בא לבקר והלך. שגריר ארה"ב בא לאכול פלאפל ונעלם. אך בדיוק שהכל התחיל להתעורר שוב, החיים החלו לחזור לשגרה, ובעלי העסקים דיווחו ששוב הקונים מגיעים לחנויות, שוב מחליטים המחבלים לפוצץ לנו את הבועה שאנו חיים בה. 

"אי הוודאות הורג אותי. הוא מתיש אותי נפשית, ואני לא מוצא מנוחה", אמר לי אמש חבר קרוב, וכאילו חש בדיוק את מה שאני חש. התחושה היא של חוסר אונים. יושבים וממתינים לראות מה יעשו המחבלים בעזה, ולפי זה תיקבע שגרת חיינו.

עצוב היה לי אתמול לסייר ולצלם את חופי אשדוד הריקים, לראות את הפארקים עזובים, ואת הים שרגיל אני לראות מלא מפרשיות, ריק מהם. עצוב לי שאני לא יודע מתי זה ייגמר, כי כשאומרים לי שחוזרים לשגרה, אני תמיד יודע שבמרחק 45 ק"מ ממני, יושב לו מחבל קטן ורוצה לקחת לי את אותה השגרה. עד מתי?

ככה נראה חוף אשדוד ביום חמישי בשעה 17:00 בחודש אוגוסט: