האפליה עושה קאמבק או אולי היא הייתה פה תמיד?
22.05.20 / 18:31
המשבר הגלובלי שהביאה איתה הקורונה יצר שורה של בעיות בתחומים שונים חוץ מבריאות, כמו בכלכלה וברווחה. כך למשל, יותר נשים נפגעות מאלימות או יוצאות בלית ברירה ממעגל העבודה. בין היושבים סביב השולחן העגול אין מספיק נשים, זוהי בעיה מוכרת, אז למה היא עדיין קיימת? תאיר אלטושלר בבלוג שמספק תובנות חדשות
השבוע פתחתי את מהדורת החדשות והתנהל דיון סביב חזרתה המלאה של מערכת החינוך, שאלות כמו "למה הם כן ואני לא"? היו הכוכבות של הדיון. ואלו אכן שאלות חשובות וענייניות שהעלו נשים חזקות. אבל בראשי עלתה שאלה אחרת, כי שמדברים על חינוך עומדות סביב השולחן הטלוויזיוני רק נשים אבל האם זה ככה גם מאחורי הקלעים? כי הרי סביב שולחן מקבלי ההחלטות אין בעיקר גברים. או אם למשל הנושא המועלה במהדורה היה ביטחון, היינו זוכים לראות שולחן טלוויזיוני גברי בלבד. אך בחזית מערכת החינוך מתנהלות רוב של נשים והן מתמודדות בסוף עם ההחלטות שאותן מחליטים שם מלמעלה. זו השגרה מסתבר, משהו שאנו רואים קורה בכל יום, אבל הוא הפך להרגל אז אנחנו כבר הפסקנו לנסות לתת לו תשומת לב גדולה מידי.
מתווה החזרה לשגרה הוא מתוסבך ולא ברור לרוב אבל האם הוא פוגע יותר בנשים מאשר בגברים? בשטח זה נראה שכן. המצב הוא שרוב מי שנשאר בבית לשמור על הילדים הן האמהות, שלא חוזרות לעבודה כי לא לכל הילדים חזרו למסגרת עדיין. למה זה ככה? לא ממש ברור. להוריד את עצמנו זה משהו שטמוע בנו? מזיזות את עצמנו הצידה בלי כוונה. תכנון אסטרטגיית היציאה צריך לבוא יחד בחשיבה נשית וגברית כאחד, כמייצג של כל האוכלוסייה, כדי שהנשים במשוואה לא ייפגעו, כי הצורה הטבעית של מה שקורה היא שהנשים נפגעות ובכל התחומים ולזה לא תמיד יש דרך חזרה.
לא נותנים מספיק נפח לדבר הזה, אין לזה מספיק מקום בשיח הציבורי, אולי שכחו לתקצב את זה, או מישהו השאיר את הנושא בבויעדם כבר כמה שנים טובות כי פשוט היה נוח לא להיזכר בזה. אבל הגיעה הקורונה ונזכרנו שאין ייצוג שוויוני כי אם היה היו מתייחסים בצורה ברורה יותר לנושא האלימות במשפחה.
קידום ייצוג הולם לנשים הוא לתועלתה של החברה כולה, התייעצות עם נשים לגבי סוגיית החינוך הוא הכרחי כיוון שרוב ציבור אנשי החינוך הן נשים. לעומת זאת, לפוליטיקה אנחנו דואגים להקדיש כל כך הרבה מקום בחיינו וזה באמת מעניין, אני מודה, אבל אם לא נתייחס לכך שיש צורך בזה פשוט ננציח את האפליה שכפי הנראה עדיין מקננת בתוכנו.
כתבה: תאיר אלטושלר