הפסיקה בעקבות אישה שהייתה נשואה במשך 58 שנה, בעלה נפטר והיא ירשה ממנו את דירת המגורים המשותפת וסכום כספי סמלי יחסית.

בצוואתו ציין הבעל כי את הנכסים שצבר בתקופת הנישואים, שמקורם בכספי ירושה של אביו, יקבלו רק חלק מחמשת ילדיהם.

המחלוקת נגעה לנכסים שבן הזוג רכש בתקופת הנישואים מכספי אביו - תמורה כספית ממכירת מגרש בעיר אחת וקרקע בעיר אחרת במרכז הארץ שהניבה לו ארבע דירות בבניין בעסקת קומבינציה.

ההליך הראשוני, בית משפט השלום קבע כי לאישה אין חלק בנכסים שניתנו לבן הזוג במתנה מאביו והיו רשומים על שמו.

בערעור למחוזי התהפכה ההחלטה. בדעת רוב של השופטים נפתלי שילה ונועה גרוסמן נקבע כי לא מספיק שהנכסים רשומים על שם בן הזוג כדי לקבוע שאין בהם שיתוף, וכי שילוב של שנות נישואים ארוכות ללא מהמורות מיוחדות, הסתמכות האישה על הרכוש המשפחתי הכללי והמעורבות שלה בפיתוח הנכסים - מביאים לכך שבמקרה הזו תוחל חזקת השיתוף גם על נכסים חיצוניים.

השופט שילה ציין כי לא ניתן להשלים עם מצב שבו אישה שחיה עם בעלה 58 שנה ללא משברים מהותיים, הביאה עימו חמישה ילדים, טיפלה וסייעה בכל מטלות הבית לרבות בדירות שהיו רשומות על שמו - תצא וידיה על ראשה. בנוסף נקבע כי חזקת השיתוף במקרה הזה חלה גם על חשבונות בנק ותכולת הכספת של בן הזוג, שאותם הוריש לחלק מבנותיו.

עמדת המיעוט של השופטת עינת רביד היתה כי בן הזוג דאג להפרדה רכושית ברורה כל ימי חייו, ואין בשנות הנישואים הרבות כדי להפוך את הנכסים למשותפים.

הבנות שזכו לפי הצוואה ברכוש, הגישו בקשת ערעור לבית המשפט העליון באמצעות וטענו כי פסק הדין הופך את ההלכה בנושא ומשנה את ברירת המחדל.

הטענה העיקרית שלהן הייתה כי בעוד שההלכה קובעת שאין שיתוף בנכסים חיצוניים אלא אם מוכיחים כוונה אחרת.

אולם לפי בית המשפט המחוזי -  בחיי נישואים ארוכי שנים והרמוניים הנכסים החיצוניים שייכים לשני בני הזוג, אלא אם הוכחה כוונה אחרת.

השופט עוזי פוגלמן, שדן בבקשת הערעור, טען כי השאלה מושפעת מאיכות היחסים של בני הזוג, ממשך הנישואים, מטיב הנכס מושא המחלוקת ומשאר גורמים - ולכן תיבחן לפי נסיבות המקרה.

פסק הדין משקף את הצורך במתן התייחסות משפטית ממוקדת למקרים חריגים, ומייצר למעשה פלטפורמה משפטית לזוגות רבים אשר מעמדם המשפטי היה נתון לפרשנויות.