רוב תושבי אשדוד יצאו אל הים  ונראה שגם הוא התגעגע אחרי שנאסר לבקרו זמן כל כך רב.

למרות הדגל האדום, הגלים קטנטנים, מלטפים, כאילו רוצים לשחק עם הבאים. השמש משתפת פעולה ושולחת קרניים כדי להשלים חוסרי צבע לצעירים.

בעוד יומיים בני הנוער חוזרים לתיכון והשיזוף קריטי לכניסה מרשימה לכיתה החדשה.

באותה שעה בדיוק גם בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום, המתפללים חוזרים לשוחח להנאתם תוך צעידה שלווה הביתה, שם ממתינה להם ארוחת השבת, קריאת העיתון והשינה המתוקה. בתקופת המבצע הם היו במתח מתמיד – האינטרנט והטלוויזיה לא הולכות עם השבת ולא היה להם שמץ של מושג מה קורה. בכל רגע נתון יכולה הייתה להישמע האזעקה ויכולה שלא, לרוב היא נשמעה.

פארק ים נפתח והמשפחות חזרו אל האגם, או סתם כך לטייל ברחבי העיר. בתי הקפה התמלאו וביום שישי מרכזי הקניות היו מפוצצים (טוב אולי מפוצצים זו לא המילה הנכונה להגיד...בעיקר אחרי מה שהיה בקניון הסיטי...).

העיר אשדוד מחייכת, ומנסה לנער מעל עצמה את הטראומה -  קרוב לחודשיים של חוסר שפויות... אנשים רוצים לשכוח את הבהלה מכל חריקת רהוט שזז.... רק במבט לאחור, במבט היסטורי נבין עד כמה לא שפוי היה מה שהיה...

אחר הצהריים חוזרת לחוף הקשתות ההרקדה, אני לא יודע באיזו שעה אבל כנראה כרגיל...(אחר הצהריים המאחורות? ) נראה לי שהחבר'ה שם מממזזהה התגעגעו לפורקן, למוזיקה, לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, לנוע כמו הרוח ולהרגיש לזמן קצר כבלרינה על במת העולם.

יש את אלו שהתרגלו להיתקע בבית עם המחשב/טלוויזיה/עיתונים/פיצוחים –  העייפות של כל השבוע מכריעה אותם וכל שהם צריכים הוא לתת לגוף ולמוח מנוחה מוחלטת, אבל ממש!.

השבת חוזרים תושבי אשדוד כל אחד לטעמו ולתחביביו, העיקר שזכות הבכירה שלהם – שבת שלום חברים.

באחוות אשדודים - אייל