ישנו בעולם יסוד גדול, שמי ששמו מול עיניו יכול לזכות לדברים גדולים ונצורים.
והסוד הוא טמון בפרשת השבוע פרשת עקב: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" (דברים י').
ומובא במדרש תהילים קל"ב: עד שלא נבחר אהרון, היו כל ישראל ראויים לכהונה, משנבחר אהרון יצאו ישראל. עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל ראויים למלוכה, משנבחר דוד, יצאו כל ישראל. עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדיברות, משנבחרה ארץ ישראל, יצאו כל הארצות. הנה בדיברי המדרש הזה, טמונים דברים נשגבים, לכל דבר גדול הקב"ה פותח ומפנה מקום לאחד והמיוחד ומי שיודע לעלות ולהתעלות מעל כולם ויודע לאסוף את כל הכוחות וכל ההשפעות ולחתור במעשים נשגבים למקום הנכון, זוכה לדבר אשר אחרים לא זוכים. לזכות להרים את ברית ה', כל עם ישראל יכולים לזכות, אך שבט לוי מסר נפש ולקח את זה לו ולזרעו, עד עולם.
כך המלוכה, כל אחד מעם ישראל, היה ראוי ליקח את מלוכת עם ישראל ודבר זה היה פתוח מצפה ומיחל מי יקחנו, עד שדוד עלה מעל כולם וזכה לדוד מלך ישראל חי וקיים.
וכן קדושת הארץ, כל ארץ הייתה יכולה להשיג, אך ארץ הקודש עלתה על כולם.
כשאחד עולה ולוקח את הדרגה הגבוה, כולם נדחקים חוצה. כך מצאנו עם ברכת יצחק ליעקב, ברכה אחת היא ואם יעקב היה מתאחר ומתעכב רגע, היה מפסיד את הברכות, כל כח הברכה, היה בסכנה, ברגע אחד לא לאבד את הכל. ברגע אחד אפשר לזכות לעולם ומלואו וברגע אחד אפשר לאבד עולם ומלואו. וזהו "יש קונה עולמו בשעה אחת".
וידוע מעשה עם הבעל שם טוב שבשבת קודש בשעת סעודה שלישית עמד ונטל את ידיו ואמר לתלמידיו: כבה אור המערב, לא הבינו התלמידים פרוש הדברים. במוצאי שבת שאלו את רבם: מה פרוש כבה אור המערב? ענה ואמר להם: יסוד גדול של נטילת ידים, אשר רק אחד יכול לדעת אותו, ורבי חיים בן עטר ידע אותו אני לא יכולתי להשיג זה, משום שהוא כבר לקח את זה, כעת פתאום נגלה לי סוד זה, סימן שכבה אורו ונפטר מן העולם. אחרי ימים נודע שבאותה שעה נפטר האור החיים הקדוש.
ישנם כל מיני השפעות וכוחות בעולם ומי שעינו בראשו יודע לנצל את הזמנים המיוחדים ולתפוס השפעות האלו בזמן ולזכות לדברים נשגבים. וזוכרים אנו בצעירותנו באחד מן הלוויות של גדולי ישראל של הדורות הקודמים, עמד אחד מגדולי עם ישראל ומירר בבכי ואמר: רבנים, תלמידים, ילדים, תדעו שהנשמה של אותו צדיק, שעכשיו קוברים מרחפת היא פה ביננו, מחפשת כלי קיבול להכנס בתוכו, עם כל המסירות נפש שהייתה בה, עם כל האהבת ישראל שהיתה בה ועם כל עמל התורה שהייתה בה, מי שיהיה כלי קיבול ראוי, יזכה לאור הגדול הזה שהוא יקח את כוחותיו.
כמה צריכים לדעת לנצל את הרגע ואת הזמן מי יודע כמה אנו יכולים להשיג ולאן להגיע, חס ושלום כמה הפסדנו וכמה עוד אפשר להפסיד. נדע לנצל כל רגע, אשר וודאי בתוכו נחבא דברים עצומים. הרגע, השעה, היום נראה כדבר תמים, אך אין אנו יודעים מה מוחבא ומה עוטף הרגע והשעה והיום ואיזה דברים עצומים הפסדנו או יכולים להפסיד. "אין לך אדם שאין לו שעה" אין אדם שאין לו את השעה המיוחדת שלו להשיג ולהגיע לדברים גדולים, אלא רובה דרובה מעבירים את השעה המיוחדת שלהם בחיים כמו כל השעות.
ואשרי מי שבא הנה ותלמודו בידו. אשרי מי שזוכה לבא עם דבריו שעותיו ותלמודו אז הוא זוכה לתיקון השלם לנפשו, קרבה אל נפשי גאלה.
ידע האדם, שישנם שני סוגים בעובר על דבר ה'; אחד, העובר על דבר ה' במרד ובמעל בשאת נפש, יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו ואין פחד אלוקים לנגד עיניו השליך מעצמו את אמונת אלוקי עולם ואומר- לית דין ולית דיין.  וסוג שני, שעובר על דבר ה', אדם שאמונת ה' לנגד עיניו וכל תשוקת ליבו היא לעבוד את ה' אך היצר מפתהו לילך אחר תאוות ליבו ואין לו כח להתגבר על יצרו, ואין לו כח ליהיות גיבור הכובש את יצרו והוא בא לידי חטא, ובשעת החטא עצמו ליבו נשבר לרסיסים איך התגלגל לידי כך למרוד את פי ה'. וליבו כואב לו עד דיכדוכה של נפש על מה שאינו יכול לכבוש את יצרו, כדוגמת מי שרופאים אמרו לו, לא לאכול סוג של מאכל ואינו עומד בתאוותו ואוכל מהמאכל, ויודע שיזיק לו מאוד אחר מכן אך אינו עומד בזה.
ואפשר לפרש שזה עומק דיברי דוד המלך בתהילים ל"ח: "ה' נגדיך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה" אומר דוד ברוב ענוה, הן אמת שאני חוטא ופושע ואתה ה' בוחן כליות ולב, נגלה לפניך כל תאוות ליבי איך הלב חומד לדברים חומריים אבל, באותו העת שאתה רואה תאותי גם אנחתי ממך לא נסתרה, האנחה העצומה היוצאת מליבי בעת התאוה, איך הלב נשבר ומתפוצץ למה אני עומד במצב כזה. היסורים הפנימיים שעובר בתוך קירות ליבי בשעת החטא עצמו כי זה לא נסתר ממך. וזאת מעלת האנשים הגדולים שגם ח"ו אם חוטאים הלב בצער כל רגע ורגע.
הקב"ה יזכנו ויזכך את נפשנו ויגאלנו גאולה שלמה.
ברכה והצלחה.