תדהמה בשוק התקשורת המקומית. אורי קריספין, האיש שיודע כל מה שקורה בעיר בתחום הרכילות וחיי הלילה, החליט במפתיע לפרוש מעיתון המגזין, זאת אחרי תשע שנות עבודה פוריה.

קריספין, שהיה צלם מערכת בעיתון, היה אחראי על כל נושא הרכילות, הצהוב, אלבומים ועוד. מי שהכיר את קריספין ידע בתקופה האחרונה שמשהו עובר עליו, ונראה שההחלטה התבשלה אצלו כבר זמן מה. השבוע הוא כתב את הטור האחרון שלו בעיתון המגזין, בו הוא נפרד מקוראיו הנאמנים.

בשיחה עם אשדוד נט אומר קריספין: "אני יוצא להתאוורר קצת, לטייל בארץ. אני עוזב את העיתון באהבה, מודה לכולם על התמיכה לאורך השנים. מרגיש תחושת מיצוי בשלב זה, אני רוצה קצת חופש לעצמי ולנשמה".

אשדוד נט מביא לכם את הפרידה של קריספין מקוראיו, כפי שפורסם בעיתון המגזין הגליון הקרוב:

ונחתום
ב... ברגע זה קוראיי הנאמנים והחביבים אתם הולכים לקרוא את הטור האחרון שלי בעיתון
"המגזין". אחרי מאות טורים בגוף ראשון ובכלל, הגיע הזמן להגיד תודה, אבל
לא סתם תודה, משהו עם ערך מוסף לחיים. אחד החסרונות שלי בעיר שאין לי כאן משפחה
קרובה, הגעתי לכאן לבד אני והמצלמה שלי. לא הכרתי אפחד באשדוד, להוציא פקידה
פלוגתית שלי מגדוד 12. המשפט הראשון ששמעתי מכל אשדודי שפגשתי היה: "אשדודים
לא יודעים לפרגן", ותשמור מרחק. ת'אמת שאני בכלל טיפוס שתופס מרחק. אממה,
תמיד היה בי הדחף להילחם בתופעה הזו של חוסר פרגון. ההגדרה הנכונה של חוסר פרגון
במילון היא פשוטה - קנאה. ברוב המקרים בן אדם מביא עליו את העין או אם תרצו את
הקנאה, ולמרות שכל הקלפים היו לרעתי בגלל המוחצנות שבי, שמרתי על פרופיל נמוך ולא
התקרבתי לאפחד. ואם הליבידו (היצר המיני) שלי לא היה משתולל, אז גם מבנות הייתי
תופס מרחק. יש יתרון ענק בלתפוס דיסטנס מאנשים: אתה לא חייב להם כלום, אתה לא בכיס
של אפחד ופשוט לא דופק חשבון. אז כן יצרתי לעצמי נקודת הרתעה של האיש והפתיל הקצר,
ואני מודה שהיצר המרוקאי שבי השתלט עלי פה ושם, אבל המרחק בין מה שנאמר לבין מה
ששכב לי בלב הוא עצום. רבי יעיש אומר: "לשון רכה תשבור גלים", ואני רוצה
להגיד לכם שעברתי שינוי מהותי בחיי ונכנסתי לבועה שאני ואפסי ועוד. הגיל עושה את
שלו ואני לגיל בחיים לא בא בטענות. אפשר להגיד עלי מה בא לכם, אבל פראייר אני לא. וינסטון
צ'רצ'יל אמר: "לפעמים אתה לא מעוניין במלחמות, אבל המלחמות מעוניינות בך".
מעל עשור וחצי אני בעיר, ולהגיד לכם שלא היו לי מלחמות זה לשקר. היו מלחמות ועוד
איך היו, רובם מקנאה. תמיד ראיתי את הלמעלה, את הפסגה, את ההצלחה. מי שדרך עלי
דרכתי עליו  בקלאס. כמו משל החמור שנפל
לתוך בור, ראה בעל החמור שהוא כבר זקן, ביקש מחבריו לזרוק עליו אדמה ולכסות אותו. החמור
חשב אחרת וכל גוש אדמה שזרקו עליו, הוא ניער מעליו ויצר ערימה והידק את האדמה עד
שהצליח לצאת מהבור... אני כל הזמן אומר: אל תדרוך על אנשים בדרך למעלה, אתה עלול
לפגוש אותם בדרך למטה... כבוד לאנשים תמיד היה לי וא'פעם לא נתפסתי כטיפוס של לשון
הרע. יותר מזה, כל מי שלא בא לי בטוב, ידע שהוא לא בא לי בטוב, הכול נאמר בפנים. אמנות
התבונה היא לדעת ממי להתעלם וממה, אז התעלמתי ואין יותר טוב מלהתעלם. בריאות היא
מילת המפתח אצלי. דאגתי לעצמי ובעיקר למיתוש שלי, היא המהות שלי בחיי, וכל עוד אני
על הרגליים לא אחסיר ממנה שום כלום. תגדל להיות טירון, תהיה רמטכ"ל. תגדל
להיות כומר, תהיה אפיפיור. אני גדלתי להיות צלם, נהפכתי לאורי קריספין... אני הולך
לכתוב פה משהו שהוא קצת שחצני, בדיעבד תמיד חששתי מחטא ההיבריס. בן אדם גאוותן
מטבעו משלם בעתיד את הריבית דה ריבית, אבל יש משהו שאי אפשר לקחת ממני, את העשייה
שלי בעיר. אין מצב, זה שלי. אני חותם כאן תקופה הכי יפה בעיר, 9 שנים מחיי נתתי
לעיתון "המגזין", ולהגיד לכם את האמת, זו הייתה המשפחה היחידה שאימצה
אותי לתוכה ושמרה עלי מכל משמר, פרגנה, תמכה, האכילה, הללה ופרנסה. אני אחד שבחיים
לא יורק לבאר שממנה אני שותה, רק דברים טובים יש לי לומר על המערכת ותמיד יהיו. יש
בעיה במשפחות מרובות ילדים, להודות לכל ילד בשמו ואולי בטעות אשכח מישהו. לא רוצה
שאפחד כאן יפגע, אצלי כולם שווים. חיוך במעלית שווה לי הון, אז התודה שלי היא לכל
משפחת "המגזין" שהלכו עם הפנטזיות שלי, השיגעונות שלי, השריטות שלי
ובכלל.... תודה ענקית, לא אשכח אתכם לעולם... ולכם קהל נכבד, קוראיי הנאמנים
והמסורים, אני מלא הערכה עצומה לכל אחד מכם. אתם יודעים לפרגן והלב שלכם רחב ומלא
נתינה, ורק בזכות האהבה שלכם הגעתי למה שהגעתי. אלוהים סוגר דלת אחת ופותח עוד מלא,
בינתיים אני יוצא לחופשה ואלוהים איתי ומי שמאמין לא מפחד.... אוהב, אורי קריספין.