זו הייתה השנה של אייל גולן. האלבום שלו הוכיח שהוא המבצע הכי טוב בישראל, הקהל נוהר להופעותיו, יש לו חיקוי קורע ב"ארץ נהדרת", וגם בגלגלצ יש לו פינה חמה. היותו הזמר ששיריו נוגנו הכי הרבה בשנה העברית החולפת ברדיו מעידים יותר מכול כי הפרשה ההיא מאחורי גולן, וכל שנדרש הוא חיבוק אחרון, כזה שיכתיר אותו לזמר השנה בתחנה מרכזית ויסגור עבורו את הפינה.

אין חולק על כך שגולן הוא זמר מצוין בעל קול נדיר. אחרי הפרשה ששלחה את אבא שלו לכלא על סרסור בנערות, נגרם לו נזק שעלה לו עשרות מיליוני שקלים. גולן הפך למוקצה, איבד את מעמדו הרם אחרי שניסה (ולא הצליח, יש לציין) למתג את עצמו כזמר הלאומי, בעיקר כדי לצאת מהחומות של המזרח.

ההתנהלות שלו מאז לא בדיוק תאמה זמר במשבר או כזה שהבין שיש לו בעיה, אך ככל שעבר הזמן גולן הפנים — וכך הדרך לפתרונה הייתה קלה יותר. הוא הוריד פרופיל, הפך לזוגי עם רוסלנה, הוציא שירים טובים, חידש קלאסיקות, החתים זמרים כמו איתי לוי ונסרין שפרצו קדימה, וגם קיבל חזרה חלק מהחיבוק התקשורתי שכל כך היה חסר לו.

באלבומו האחרון גולן התמקד בשירה, וכשהוא עושה את זה הוא הכי טוב שיש. שירים חזקים כמו "תחזיר לי אותה", "מאמי", "יפה לך להיות מאושרת" ועוד, תפסו את האוזן מיד. "תבואי היום" הקיצי כבש את המצעדים, ודומה שהכול עלה על דרך המלך. אז מה הבעיה? מספיקה ידיעת רכילות לא מחמיאה כדי ששוב הכול יצוף מחדש, ויש לא מעט כאלה.

יש בעיקר תחושה שגולן רוצה בחזרה את ההכרה של גלגלצ או המצעדים המרכזיים כדי להוכיח לכולם שהוא המלך של כולם, לא רק של המזרח, לא רק של יחסי הציבור. האם זה יקרה? על סמך השנים האחרונות לא בטוח, כי יש הבדל בין להשמיע זמר לבין להכתיר אותו, אבל אם זה יקרה זה לא יפתיע, ואולי לנוכח המצב גם ראוי לתת לגולן את הכתר.

החמישיה

כמה מרגש יוני נמרי עם "אחזי בי טוב" ששובר דממה של שנים מצד היוצר הענק, שצירף גם קליפ אינטימי שמעצים את קולו.

ההרכב מחכים לסטיבי חיברו אליהם את יהודה קיסר ל"בלוז מקומי" הכמעט אינסטרומנטלי, שבו הגיטרה של הקיסר מנגנת ומבהירה שוב איזה אוצר יש לו בידיים.

שימו לב למתן עגמי עם "מסביב לשעון" שפשוט מלווה בקצב מצוין, כיפי ועושה נעים באוזן. כמה פשוט — ככה טוב.

תנו בכפיים לדורון רפאלי עם "רינדיקה" המקפיץ בקצב כורדי מלא חיים שמלווה בזורנה שחודרת לנשמה.

תרשמו ביומן: רביעי ב־20:30 "בסקולה" בתל אביב, פלורה משיקה אלבום ומארחת את רונה קינן המשובחת.

סינגלים: הלב של נרקיס
נסרין קדרי — לומדת ללכת. יש משהו יותר ממלכתי בשיר הזה. מעין עצירה של נסרין כדי לקחת אוויר, פחות זעקות יותר עוצמה כבושה, פחות מקומי, יותר אירוויזיוני. באחרונה נסרין בודקת גבולות, לומדת ללכת לכיוונים אחרים, וזה אחד מהם שבהחלט עושה לה טוב.

נרקיס — שדות. העדינות והרוך שמפגינה כאן נרקיס אחרי המפגן הקולי המרשים ב"אל תעזוב" שלה, מעידים יותר מכול שמתפתחת כאן יוצרת (היא גם כתבה והלחינה) שהולכת להישאר כאן שנים רבות. שיר שמבקש לדלג מעל החומות ומצליח לנחות היישר לתוך הלב.

טוטם — יא וואלי. הרכב חדש שכולל את אלי בנזינו, ליאור לוי ותומר בן ארי, שמנסים לשלב את כל העולמות ומוציאים סינגל ראשון שלצערי לא הולך עד הסוף. חסרים פה הפיצוץ, הסחף, הזינוק קדימה שיתפסו את המאזין ליותר מכמה שניות בפזמון. נחכה להמשך.

ליטל — כמה. אחרי שפגעה בחבר שלה, ליטל מנסה להסביר מה קרה בקצב הפופ. עם קליפ מושקע, שבו מככב מוני מושונוב, היא מנסה להפוך את הגלגל, ואז עושה את העבודה במיוחד בפזמון המשוחרר יותר, שיכול להפוך את השיר ללהיט מסיבות.

אופיר קידר — האחרון מעלייך. זו אמנם שנת 2017, אבל קידר לוקח אותנו לשנות ה־80 במקצב, בהגשה וגם בליווי המקהלה. פופ קליט וזורם ויזכיר לכם את להקת "פופלקס". שיר שאוהבי התקופה ההיא יתחברו אליו מהר, וגם האחרים ישימו אוזן.

מיקי אוזן — לעוף על החיים. זה נראה כמו עוד שיר קיץ טיפוסי, מלווה בשריקות ועיבוד "מאגניב", אבל בשורה התחתונה זה קריוקי למתקדמים. אוזן כתב כאן שיר שמנסה לתאר סיטואציה של התאהבות, אבל מייצר משהו לא ברור, לא זורם, שסובל מהנדוס יתר.