הקדמה:

למרות שערב החג הגיעו לידנו המכתבים שהתבקשו להיות ציבוריים, בחרנו שלא לפרסמם, כי על פי המדיניות שלנו, אנו לא מעלים בערבי חגי ישראל סיפורים מפלגים.

נשכנו שפתיים והמתנו ליום ראשון כדי להביא את הסיפור שהיה במהותו עד השבוע אישי, ובסוף השבוע הפך לציבורי - מבחירה של הגיבורים הטרגיים של הסיפור.

האם הבחירה של גיבורי העלילה הייתה בחירה מודעת להפוך את סיפורם לציבורי?

מודעת אולי כן, אבל כזו שלא מונעת מהגיון בריא, אלא מהשתלטות רגשית.

אין כל הגיון בסיפור שלפנינו, יש עוד פחות הגיון בהוצאת מכתב שהוא כתב אשמה דרך אמצעי התקשורת  ובטח ובטח ערב חג הפסח (תוכן המכתב שהוא פחות רלוונטי, מתפרסם כאן בסוף הכתבה).

אין גם הגיון וחוכמה בעיתוי התגובה של מוטי מלכא למכתב  (שגם תוכנו מפורסם באמצעות קישור  בסוף הכתבה) – הרי מי שמאשים את חברו בכך שיצא נגדו בעיתוי הרגיש, לא אמור לפעול באותו המטבע....

אז מה הסיפור?

כותב שורות אלו ניסה להבין את סיפור הסכסוך מהגיבורים הטרגיים עצמם וככל שהוא שמע יותר, הוא הבין פחות.
מה שכן הובן שיש כאן בליל של קונספירציות, אגו, הורמונים ומעט מאוד מהות מצד 2 הצדדים.

בעוד שנים מספר, כשהשניים יצאו לפנסיה וישבו במרפסת זה לצד זה וינסו להיזכר או לפחות להבין על מה הייתה המריבה.... לדעתי הם עצמם לא יצליחו להיזכר וגם לא להבין...."למה רבנו בכלל?"

כותב שורות אלו ניסה להבין את סיפור הסכסוך מהגיבורים הטרגיים עצמם וככל שהוא שמע יותר, הוא הבין פחות.
מה שכן הובן שיש כאן בליל של קונספירציות, אגו, הורמונים ומעט מאוד מהות מצד 2 הצדדים.

בעוד שנים מספר, כשהשניים יצאו לפנסיה וישבו במרפסת זה לצד זה וינסו להיזכר או לפחות להבין על מה הייתה המריבה.... לדעתי הם עצמם לא יצליחו להיזכר וגם לא להבין...."למה רבנו בכלל?"

גם אם סיבת הקרע היא שולית עד שולית מאוד, האמוציות בעקבותיו היו גדולות והם שהעמיקו אותו יותר ויותר באמצעות התלהטות יצרים ונשמות טובות.

כל הניסיונות לגשר ביניהם נתקלו בתגובות אמוציונאליות ופחות רציונאליות.  רציונל בסיפור הזה אין וגם סוף ידוע מראש עדין אין.

זהו סיפור של חברי ילדות בלב ובנפש שהלכו יחד כברת דרך ארוכה מאוד של עשרות שנים – הם חלמו ביחד, נאבקו ביחד, שלמו מחיר על ניסיונם להגשים את החלום ביחד – כאשר זה נענש על מעשיו של האחר ולהפך.

והנה לאחר דרך חתחתים, הם הצליחו להגשים את חלומם.

הם לא היו רק חברים, הם הפכו למשפחה של ממש. שבתות וחגים משותפים, בילויים משותפים ואפילו את הדירות שלהם (פעם אחר פעם) הם בחרו לרכוש יחד, כדי להישאר לגור זה בסמיכות לזה.

לא בכדי כי הם, ילדיהם ורעיותיהם הפכו למשפחה אחת וביתם היה כאחד.

החברות האינטימית בין יחיאל לסרי למוטי מלכא נמשכה גם כשהם חיו את חלומם – האחד מגשים את עצמו כראש העיר והשני מגשים את עצמו בעולם התרבות.
כל אחד בתפקידו דאג לחברו. ההצלחה של יחיאל העצימה את מוטי וההצלחה של מוטי העצימה את יחיאל (בגלל טיב הסיפור, הם מוזכרים כאן בשמות פרטיים).

החברות האינטימית בין יחיאל לסרי למוטי מלכא נמשכה גם כשהם חיו את חלומם – האחד מגשים את עצמו כראש העיר והשני מגשים את עצמו בעולם התרבות.
כל אחד בתפקידו דאג לחברו. ההצלחה של יחיאל העצימה את מוטי וההצלחה של מוטי העצימה את יחיאל (בגלל טיב הסיפור, הם מוזכרים כאן בשמות פרטיים).

כל הסביבה ידעה שהם נחשבים לאנשים הכי מקורבים ושלא ניתן להפריד בניהם....

אבל פוליטיקה כמו בפוליטיקה, ישנן הרבה אמוציות, ישנן "נשמות טובות" שרק מחכות להזדמנות כדי לטפטף רעל במטרה לפרק את החבילה...

הסדק הראשון:

ההזדמנות הראשונה של "הנשמות הטובות" נוצרה כבר לאחר הבחירות של 2013:

אחיו של מוטי (יחיאל מלכא) התמודד למועצת העיר אשדוד בברכת ראש העיר ושות', אך ככל שמועד הבחירות התקרב הסתבר שהוא עלול לאבד קולות ומנדטים למחנה (לא יעבור את אחוז החסימה) מכאן הופעלו לחצים על מוטי שיבקש להסיר את מועמדותו של אחיו....
מוטי לא עמד במשימה, אחיו אכן לא עבר את אחוז החסימה, הסכינים נשלפו, הקונספירציות פרחו והאש פרצה והתלקחה עד שבני המשפחה (בעיקר הילדים) הצליחו לכבות אותה...

האש אומנם כבתה, היחסים חזרו לכאורה לטיבם, אבל הסדק נוצר. לפתע ההסתבר שכן, אפשר להפריד בין השניים.

הקרע השני:

כאמור מפגישות אישיות על פני החודשים האחרונים עם גיבורי הסיפור עצמם, בני ביתם ומקורביהם... הקרע נסוב סביב שאלות של סמכויות, טריטוריה תרבותית ושאלת "חלקת אלוהים הקטנה" של מי מהמעורבים.

לא משהו שאי אפשר לפתור בשיחה בריאה ב 4 עיניים בין חברים ובאמצעות פשרות סבירות מאוד.

כל אחד ציפה מהשני שיוותר וימחל מכבודו למענו, אבל הציפיה הייתה בשלט רחוק ותוך המתנה שהצד השני יתעשת... פגישה אישית ואינטימית (שהייתה הכי מובנת מאליה לאור היחסים) לא נערכה וככל שעבר הזמן היא הפכה לפחות מובנית מאליה עד בלתי אפשרית.

כל אחד ציפה מהשני שיוותר וימחל מכבודו למענו, אבל הציפיה הייתה בשלט רחוק ותוך המתנה שהצד השני יתעשת... פגישה אישית ואינטימית (שהייתה הכי מובנת מאליה לאור היחסים) לא נערכה וככל שעבר הזמן היא הפכה לפחות מובנית מאליה עד בלתי אפשרית.

מוטי הודח מעמותת "פיוט ושירה" שהייתה ה"בייבי" שלו ומחמד ליבו על פני עשרות שנים כי .... התנהג שלא כמצופה.

גם מבחינת מוטי, מהלך הדחתו היה מאוד לא מצופה, והוא הגיב בהקמת עמותה פרטית חדשה שתתחרה באהבת נעוריו (פיוט ושירה) ותוכיח לעולם שהוא יכול לקיים את פעילות התרבות המסורתית, גם לבד (אגו ואמוציות כבר אמרנו?).

העמותה שהקים ("מטרוז") קרמה עור וגידים והצליחה לקיים את עצמה במקביל לעמותת נעוריו, באמצעות ערבי פיוט ושירה שהתקיימו תדירות בבתי הכנסת ברחבי העיר. מוטי הצליח לגייס בעצמו משאבים ותרומות לעמותה כדי להראות שהוא עם יכולות עצמאיות וקשרים משל עצמו.

יחיאל לא אהב את הפעילות של מוטי בלשון ההמעטה, מבחינתו הוא לא ראה את המסר העצמאי והפסיכולוגי של מוטי.... לנגד עיניו הוא ראה הכרזת מלחמה! פעילות "מטרוז" במגרש שלו הייתה כסדין אדום עבורו!

היריבים של כל אחד מהם החלו להפנים שאכן יחיאל ומוטי כבר לא (איך זה יכול להיות?).

אם בעבר האויב של יחיאל היה האויב של מוטי ולהפך הרי שלפתע האויב של האחד הפך לחבר של השני.

והנה לכם מתכון בדוק להעמקת הקרע לדרך שכמעט אין ממנה חזרה.

שיא השיאים של המאבק וחציית הקו האדום היה המכתב שהוציא בשבוע שעבר , מנכ"ל העירייה, אילן בן עדי למוטי מלכא.

זה לא באמת היה מכתב של מנכ"ל העירייה למנכ"ל המשכן. זה היה מכתב מיחיאל לציבור הרחב.

זה היה מכתב האשמה באי סדרים, קריאה לחקירה של מבקר העירייה והפצת המכתב באופן מכוון לתקשורת במעמד צד אחד.

שיא השיאים של המאבק וחציית הקו האדום היה המכתב שהוציא בשבוע שעבר , מנכ"ל העירייה, אילן בן עדי למוטי מלכא. זה לא באמת היה מכתב של מנכ"ל העירייה למנכ"ל המשכן. זה היה מכתב מיחיאל לציבור הרחב. זה היה מכתב האשמה, קריאה לחקירה של מבקר העירייה והפצת המכתב באופן מכוון לתקשורת במעמד צד אחד.

תוסיפו את העובדה שהמכתב נשלח והופץ ערב חג הפסח. החג הכי משפחתי של עם ישראל ונבין שהרכב החל לנסוע בלי בלמים.

מוטי הזדעזע מהמכתב ומתוכנו והגיב במכתב מאשים משלו – תוך שהוא עונה לאילן בעדי בלשון רבים – מה שיותר ממרמז על הסיפור מאחורי הסיפור.

אם המכתב מבן עדי, היה גול עצמי של יחיאל (גול עצמי ציבורי), הרי שתשובתו של מוטי למכתב ביום שישי ערב החג הייתה אף היא גול עצמי משלו.

הכיצד אתה תוקף את עיתוי המכתב מצד אחד ומשיב באותו המטבע מצד שני?! היה מצופה ממוטי מלכא לנהוג על פי "מה ששנוא עלייך, אל תעשה לחבריך". אך כמו שאמרנו כאן שוב ושוב - האמוציות מנגנות כינור ראשון בסיפורנו

לאן הסיפור יתגלגל מכאן?

יש שיגידו שמתוכן המכתב, נראה כי יחיאל מכין את הקרקע הציבורית להדחתו של מוטי מתפקידו כמנכ"ל המשכן.

יש מי שמכיר את ההסטוריה של יחיאל שמצהיר שהוא זוכר כיצד הוא פוטר ע"י צילקר בגלל מאבקים פוליטיים ולא יעשה זאת לעולם לאחר.

יש שינתחו כי פיטוריו של מוטי יהיו בעצם "חרקירי" של יחיאל לעצמו לקראת שנת הבחירות - שכן גם הציבור לא יאהב את המהלך וגם מלכא יצטרף להנהגת אויביו.

יש שיגידו שזו קריאת מצוקה רגשית בניסיון לזעזע כדי לחבר חזרה. 

יש שיראו בזאת נקמה לשם נקמה.

יש שיגידו שהרגע הכי חשוך ביממה הוא הרגע לפני הזריחה.

אם היה הגיון בסיפור הטרגי הזה, היינו יכולים לצפות פני עתיד ואנחנו לא....

עיקרי מכתבו של בן עדי למוטי מלכא

למען הפרוטוקול והנושא הציבורי – נצרף לקוראים את חלופת המכתבים, למרות שהסיפור הם לא המכתבים עצמם אלא הסיפור הוא הכותרת והנלווה אליה בכתבה זו.

למכתב המלא והמקורי של אילן בן עדי למוטי מלכא - לחצו כאן

למכתב התשובה של מוטי מלכא - לחצו כאן